איכססססססססס

לא חשוב כמה פעמים אסרתי להגיד על אוכל איכס, מפעם לפעם מביע זאטוט המשפחה את מורת רוחו מהמארג הקולונרי ומהמאכלים הנמזגים לצלחתו ופוצח ב'איכסססס' קולני.

'אני שונא חביתה נוזלת' הוא הודף בשאט נפש את חביתת העין. 'אני לא אוהב אורז מלוכלך' הוא פולה את גרגרי האורז מהמג'דרה. 'זה לא ליכלוך זה עדשים עם המון ברזל' אני משתדלת לשמור על קור רוח.

'לא רוצה לאכול ברזל כואבות לי השיניים' הוא מאלתר. 'איכס' הוא זועף על הכבד והפירה. 'אתה יודע כמה ילדים מתים מדי יום מרעב בעולם?' אני מגייסת את המחסור הגלובלי ומפליגה בתיאורים על ילדים שהיו מוכנים לתת הכל כדי להתחלף איתו, אבל מיד אני נוחלת כישלון חרוץ מכיוון בלתי צפוי. 'מה כבר יכולים הילדים הרעבים האלה לתת?' נדחפת לשיחה בת העשר 'ממילא אין להם כלום, ראיתי בטלויזיה' היא מלכסנת מבט לעברו.

'אני לא רוצה עוף' ממשיך הזאטוט נחרץ, 'הקציצה מגעילה אותי, אני שונא ביצה' הוא רוטן.

בעת בה טרודה משטרת ישראל בעבריינות הגואה, באיתור שחיתויות פוליטיות ובסיכול הפשיעה והברחות סמים, אני מתרפקת בגעגועים על הימים בהם אפשר היה לאיים על סרבני האכילה עם שוטר.

'אני לא מרשה להגיד שהאוכל מגעיל', אני ממשיכה. 'אבל זה אוכל מגעיל' הוא מתעקש תוך שהוא עורם ומפורר לסירוגין את המנה בצלחת.

בלית ברירה אני מנחמת את עצמי שלא ירחק היום ויהיה עליו ללמוד שהחיים האמיתיים מזמנים לנו לא אחת מנות שאיננו אוהבים, ושומה עלינו לעצום עיניים ולבלוע את מה שמוגש לנו.